הגדרתי אחר ביתית ככנרית, או שמא שתאונת מכונית ריסקה אחר דרך.
By augustspider3 on Monday, January 16 2023, 10:23 - Permalink
בהיותו בן 3, חשתי לראשונה בקנאה בוערת, אם שאחי ואחותי יצאו לשיעורי הפסנתר שלם, ואני התינוקת, נשארתי מבחוץ לעניין. יש אפשרות ש כרמז לעתיד המזהיר שציפה לכולם כעורכת דין, תבעתי שוויון וצדק, והתעקשתי להשתתף כמו כן בשיעורי הפסנתר. ובאמצעות כך הייתי צועדת בכל שבוע להוסיף פסנתר, בעלי אחי ואחותי.
בערך בטווח גיל 5, התזמורת הסימפונית המקומית יצאה בתוכנית "פינת ליטוף", במדינה הילדים יכלו להדרש ולהתנסות בכל מיני החומרים המשמשים נגינה. אזי פגשתי לראשונה את כל מה שעתיד נמכר בשם להעלות בדרגה לאהבת חיי: הכינור. זו היתה זוגיות ממבט קריטי ביותר. תיכף ידעתי שאני אלמד לנגן בדבר הכלי הקסום הנ"ל.
במבט לאחור, הייתי אינה זוכרת משמעותית מהחיים שלפני הכינור. טרם גיל 8, בחרתי רק את מוקד חיי: אני בהחלט אהיה כנרית. ניגנתי בתזמורות לצעירים ובקבוצות נגינה. קייטנות הקיץ שלי היוו מחנות מוזיקליים. כשילדי השכונה שיחקו מחבואים ותופסת, אני תרגלתי בחדרי מוצארט ובאך. החלום האיתן נקרא חייו שלי, התשוקה שלי, הזהות שלי, והטכנאי ליווה השירות לחטיבת הביניים ולתיכון. לעולם אינו אשכח הדבר הקהל נעמד בדבר רגליו והריע לכולם בפעם המקדימה אותה ניגנתי כסולנית. זה קרה כשלמדתי בכיתה ח'. סופי השבוע שלי, ורוב זמן את כל השיעורים כל שבוע, היוו עמוסים בתזמורת האורחים הצעירים. העתיד נגלה מבטיח וכמובן.
חלום מנופץ
בשמיני בספטמבר 2006, כשאני בלב שנות העשרים לחיי, כל אלה שונה בן השניה. יצאתי מהסטודיו ששייך לו שלי, ונהג פנה שמאלה בתוך האוטו שלי, ובאותו הרף עין, באותו שניה השייך התנגשות, מסלול תקופת התחלף לנצח. כל מה שעמלתי על גביו כל תקופת, נעצר תוך שימוש אותה תאונה.
אך קצת זכור עבורנו מליל התאונה. עם השנים ראיתי פלשבקים מעורפלים שלה. הייתי מוצאת אחר פרטית מצטמררת כשעברתי במקביל ל אורות מהבהבים או לחילופין שברי מתכת מחוצים בצידי השיטות ובכבישים המהירים. אחת קרעי הזיכרונות המועטים שקיימים לנו, אני בהחלט זוכרת את אותו אשת החילוץ לרוב עבורנו, "אוי מותק, בתוך תסתכלי בנושא העור שלנו הזאת". ואני זוכרת שהסתכלתי. עורינו הימנית שלי נחה מעוותת לצדי, בדרך המתקיימות מטעם S בשטח שהיא יד. אני בהחלט זוכרת גם כן את כל הנסיעה באמבולנס, איך צרחתי ושוב, "אני כנרית! אני כנרית!" הכאב שימש כאין וכאפס בעוד הפרקטיקה ממש לא יכולתי להניע את אותו דרך.
זרועי הימנית התרסקה: מעצם ידינו לא נותרו יותר מכך מרסיסים, שבסופו של דבר המנתחים נאלצו לגרש והיה אם הינם נעצו ברגים אפילו. תהליך כירורגי מיהו. סוג של לפרטים נוספים. די הרבה פיזיותרפיה. ניתוח שלישי. לרוב פיזיותרפיה. ניתוח רביעי. הכאב אורכו של בעוצמה גדולה. אני חוזרת הביתה מהניתוחים, כשעל הקירות מולי מושפעים שלטים שמזכירים: "כל שעה שמבוזבזת להרוויח דבר את אותה הייתה תהיה הדלת עת המתקיימות מטעם תרגולים", ושם אני בהחלט יושבת, סחוטה או שמא העצם. הכינור שלי מונח בדבר השולחן, בנרתיקו היוצר בעבודת יד באיטליה. היו זמן בהם הבטתי אותה בקנאה, עיתים שונות מפוצצת בכעס.
הטראומה הנקרא התאונה מגיעה לידי ביטוי באספקטים אנשים רבים – או שמא על מנת כך אינם מצאתי אמתלה לדור בשנה-שנתיים שאחרי התאונה. נטול הכינור, אינה היה לכל המעוניין כלום. אינו יכולתי לשכור את אותם הצער לגבי האבדן שהיא אדם שהייתי. שלא מצאתי נושא בכלום, הרעבתי את אותה עצמי או אולי קהות חושים - פשוטו כמשמעו. נהיה לכם יותר מכך תוכלו להתמודד בעזרת הרעב, נותן אפשרות שיש להן התוצאות מטעם כל מה שקרה לזרועי.
אבל מוצר בתוכי אינו השלים תוך שימוש הנסיעות התכופות אל הבית החולים כתוצאה האנורקסיה. חוסר בתוכו מקיף מבפנים, שלא יכולתי להתנער מההרגשה שעדיין אנו צריכים משימה לחיי. באחת הנסיעות, כשמכשיר מטפטף את אותן חומר נוזלי האינפוזיה לזרועי, וחוטיו ששייך ל מכשיר הא.ק.ג זוחלים לגבי מהותי, ניגש איתי רופא קשיש ואמר, "אני עובד ברפואת חירום בדירות מיד 20 שנים, ומעולם אינו ראיתי איתור דם מהסוג. לא כדאי לנו מירב דבר מה למה הלב שלך עדיין פועם".
ובאמת, נוסף על כך אני אינן הבנתי זה. תמלול שיחות שנה אמרתי לאמי שאת העצם השבורה שלי תוכלו לאחות בברגים ובמסמרים, אולם ללב השבור שלי – לתופעה אין תקנה. ובכל זאת, הלב שלי המשיך לפעום, גם המחסור בתזונה והמחסור בתקווה. באותו שניה ראיתי הבהוב הנקרא נוכחות הא-ל. מדוע הלב שלי גם פועם? חזור במדינה הרגשה מטרידה, משימה גבוהה יותר?
הקונצרט אחר
אילצתי את באופן עצמאי להמשיך הלאה, לשחרר מאריך ולחפש אחר התמונה השלמה. למדתי להזין אחר עצמי בהסתכלות על ידנית - ונפשית. נרשמתי לבית ספר למשפטים, ובמקביל, התחלתי להתעניין את אותן שורשיי היהודיים. קרה שבאותו זמן ובמקביל, למדתי הן כדלקמן אחר הכללים של המרכיב והן את אותו הלכות הכשרות, את כל החוקה ואת אמנות התפילה.
באותה משך הסתבר לכם לצערי שלעולם אינם ישובו אלי העדינות והיכולת המוטורית שתאפשר לנו לחזור לקריירה שלי. בסיום הניתוח השישי הכאבים שימשו ועוד מקומות חזקים. כל הנחיות היומיומיות היו ממחיר דמעות אם תשאלו אותי. ליטוף הכלבים שלי נהיה גורם לכל המעוניין לבכות מרוב כאב. דפדוף בניירות בקהליה שבה עבדתי כפקידה, גרם לנו ייסורי תופת. 10 קיימת כעבור התאונה, אני מוכנה לניתוח הסופי: איחוי כף העור, שמשמעותו חיבור מהמדה עצמות כף עורינו הזעירות לעצם רק אחת מוצקה, ולוח שיוברג מהאמה שלי במהלך עצם העור. לארץ אינו כיבוד להניע מהתחלה אחר מפרק כף העור שלנו. העדר היכולת שלי לנגן אינן יהווה נחוץ ועוד מקומות לחוסר המוטוריקה שלי בנגינה. עמדתי לוותר אודות היכולת הפיזית להניע קשת על אודות המיתרים.
במיטה שלפני הניתוח, אמא שלי באה ממרחק רחב למען להמצא אתי. זו גם התכרבלה במיטתי, ואני קמתי והוצאתי את כל הכינור על מנת להיפרד ממנו בפעם האחרונה. לראשונה מזה עשר שנה אחת, אינם היוו הנ"ל הניואנסים שחסרו בנגינתי, עד הזיופים ילדים שהכינור שלי הפיק. לראשונה במערכות זה כבר אינו הינו תקלה של ותק לנגן את אותו צ'ייקובסקי החיים מריף. באותו רגע, היתה בפתח דווקא חיבה רחבת ידיים שאבדה. זאת היתה פרידה. ניגנתי תוך כדי 3 ימים, כשאני חיה מאריך את כל עשרים הזמן האחרון במערכות, והקשבתי לבכי השקט הנקרא אמי מבעד לקירות מגורי.
הניתוח הצליח. סיימתי את לימודיי בכל בית הספר למשפטים. תוך כדי, התחלתי לשמור מצוות ולשמש כתובעת מבעוד ועד. הפכתי לעובד מריף. קיבלתי עיתוי שנייה להתגורר, והתחלתי שיש אחר חייו מקורי. הבנתי שלהיות כלואה באזור אימונים במשך חמש שעות ביום אחד ולהביא את הקונצ'רטו השלישי לכדי מקיפות, למען שאוכל לזכות בתפקיד הקטן ביותר, הוא למעשה אינן זה חיים מושלמים. אני בהחלט מאוהבת בקסם התשוקה ובאמנות שבמוזיקה. אני בהחלט אומרת לאלו שלא קיים במדינות שונות בעולם הרגשה לדוגמא להתחבר למאה הנגנים האחרים באחדות סימפונית. אך הבהירות החדשה גילתה לנו צורה שונה של מיזוג - לצחוק ולבכות בעזרת חברים וקרובי משפחה אמיתיים.
אני זוכרת דבר אני בהחלט מספרת בעמידה בתור כלת שמחה שכנראה אנו נשנה רק את אמא אדמה דרך היופי מטעם המוזיקה. ציטטתי את אותה תורו כמו תנ"ך, המוזיקה היתה עבורי תיקוני מונע עבור כל היאוש שבחיים.
בשנים האחרונות חיוני עבור המעוניינים תוכנית שונה לשינוי. יש צורך עבור המעוניינים עבודה מושלמים בקדושה הנקרא מצוות, ואני מאמינה שכך אני יכולה לעזור לסדר את אותם העולם בטכניקות בהרבה משמעותיות מהמוזיקה שלי. תשוקתי ליצור האמנות לשלמות בדירות מיד לא מניעה את העסק, ובמבט לאחור, אני בהחלט שם לב שבה יסודות של שקיעה אגואיסטית עצמית. באתר זה, אני נוסעת מעצמי לעיין את אותה הסובבים אותך, משתדל לתכנן מיהו חיוני בייביסיטר או לחילופין אחד זקוק לחלה פרטי. תרומותיי משפיעות אודות חייהם מסוג שאינם דתיים משמעותית מאוד וכולל.
שש וחצי שנה כעבור התאונה, אני בהחלט חושבת שאני עד מאוד ברת מזל. אני בהחלט מרגישה שאני חיה, במלוא הסבר המלה. חיוני עבורינו בתי חרושת, אנשים אופות ומבשלות ביחד בכיף, אני עוזבת לטיולים, ורצה באזור הלילה הצלול. הייתי קטנה לרצפה שיש להן הכלבים שלי ומשחקת עימהם, באתר שאנו ישכבו למרגלותיי בזמן שאני מתאמנת. למדתי להפריד את האחיינים ואת בני הדודים שלי כבני אדם, ואין זה יחודי כשמות.
יש זמן ניכר בם אני מתבוננת בכמיהה אל המדף העליון בארונית הספרים של, בתוכו נח הכינור שלי, ומרגישה שדמעות נקוות בזוויות עיניי. אבל במקומות אחרים ימים אני בהחלט הוקמה על קרקע ומודה לקב"ה שנתן לכל המעוניין נשימה וחיים קליינטים. כמעט בכל עת, הייתי מברכת את אותו אלוקים, שמתיר אסורים. ואני מרגישה יסודי בלבי שהחירות מגיעה אלינו בעזרת רגישות, רחמים ומטרה. זכיתי בהזדמנות שנייה לשנות את אותן פעילות ולהפכם לסימפוניה חיה.
בערך בטווח גיל 5, התזמורת הסימפונית המקומית יצאה בתוכנית "פינת ליטוף", במדינה הילדים יכלו להדרש ולהתנסות בכל מיני החומרים המשמשים נגינה. אזי פגשתי לראשונה את כל מה שעתיד נמכר בשם להעלות בדרגה לאהבת חיי: הכינור. זו היתה זוגיות ממבט קריטי ביותר. תיכף ידעתי שאני אלמד לנגן בדבר הכלי הקסום הנ"ל.
במבט לאחור, הייתי אינה זוכרת משמעותית מהחיים שלפני הכינור. טרם גיל 8, בחרתי רק את מוקד חיי: אני בהחלט אהיה כנרית. ניגנתי בתזמורות לצעירים ובקבוצות נגינה. קייטנות הקיץ שלי היוו מחנות מוזיקליים. כשילדי השכונה שיחקו מחבואים ותופסת, אני תרגלתי בחדרי מוצארט ובאך. החלום האיתן נקרא חייו שלי, התשוקה שלי, הזהות שלי, והטכנאי ליווה השירות לחטיבת הביניים ולתיכון. לעולם אינו אשכח הדבר הקהל נעמד בדבר רגליו והריע לכולם בפעם המקדימה אותה ניגנתי כסולנית. זה קרה כשלמדתי בכיתה ח'. סופי השבוע שלי, ורוב זמן את כל השיעורים כל שבוע, היוו עמוסים בתזמורת האורחים הצעירים. העתיד נגלה מבטיח וכמובן.
חלום מנופץ
בשמיני בספטמבר 2006, כשאני בלב שנות העשרים לחיי, כל אלה שונה בן השניה. יצאתי מהסטודיו ששייך לו שלי, ונהג פנה שמאלה בתוך האוטו שלי, ובאותו הרף עין, באותו שניה השייך התנגשות, מסלול תקופת התחלף לנצח. כל מה שעמלתי על גביו כל תקופת, נעצר תוך שימוש אותה תאונה.
אך קצת זכור עבורנו מליל התאונה. עם השנים ראיתי פלשבקים מעורפלים שלה. הייתי מוצאת אחר פרטית מצטמררת כשעברתי במקביל ל אורות מהבהבים או לחילופין שברי מתכת מחוצים בצידי השיטות ובכבישים המהירים. אחת קרעי הזיכרונות המועטים שקיימים לנו, אני בהחלט זוכרת את אותו אשת החילוץ לרוב עבורנו, "אוי מותק, בתוך תסתכלי בנושא העור שלנו הזאת". ואני זוכרת שהסתכלתי. עורינו הימנית שלי נחה מעוותת לצדי, בדרך המתקיימות מטעם S בשטח שהיא יד. אני בהחלט זוכרת גם כן את כל הנסיעה באמבולנס, איך צרחתי ושוב, "אני כנרית! אני כנרית!" הכאב שימש כאין וכאפס בעוד הפרקטיקה ממש לא יכולתי להניע את אותו דרך.
זרועי הימנית התרסקה: מעצם ידינו לא נותרו יותר מכך מרסיסים, שבסופו של דבר המנתחים נאלצו לגרש והיה אם הינם נעצו ברגים אפילו. תהליך כירורגי מיהו. סוג של לפרטים נוספים. די הרבה פיזיותרפיה. ניתוח שלישי. לרוב פיזיותרפיה. ניתוח רביעי. הכאב אורכו של בעוצמה גדולה. אני חוזרת הביתה מהניתוחים, כשעל הקירות מולי מושפעים שלטים שמזכירים: "כל שעה שמבוזבזת להרוויח דבר את אותה הייתה תהיה הדלת עת המתקיימות מטעם תרגולים", ושם אני בהחלט יושבת, סחוטה או שמא העצם. הכינור שלי מונח בדבר השולחן, בנרתיקו היוצר בעבודת יד באיטליה. היו זמן בהם הבטתי אותה בקנאה, עיתים שונות מפוצצת בכעס.
הטראומה הנקרא התאונה מגיעה לידי ביטוי באספקטים אנשים רבים – או שמא על מנת כך אינם מצאתי אמתלה לדור בשנה-שנתיים שאחרי התאונה. נטול הכינור, אינה היה לכל המעוניין כלום. אינו יכולתי לשכור את אותם הצער לגבי האבדן שהיא אדם שהייתי. שלא מצאתי נושא בכלום, הרעבתי את אותה עצמי או אולי קהות חושים - פשוטו כמשמעו. נהיה לכם יותר מכך תוכלו להתמודד בעזרת הרעב, נותן אפשרות שיש להן התוצאות מטעם כל מה שקרה לזרועי.
אבל מוצר בתוכי אינו השלים תוך שימוש הנסיעות התכופות אל הבית החולים כתוצאה האנורקסיה. חוסר בתוכו מקיף מבפנים, שלא יכולתי להתנער מההרגשה שעדיין אנו צריכים משימה לחיי. באחת הנסיעות, כשמכשיר מטפטף את אותן חומר נוזלי האינפוזיה לזרועי, וחוטיו ששייך ל מכשיר הא.ק.ג זוחלים לגבי מהותי, ניגש איתי רופא קשיש ואמר, "אני עובד ברפואת חירום בדירות מיד 20 שנים, ומעולם אינו ראיתי איתור דם מהסוג. לא כדאי לנו מירב דבר מה למה הלב שלך עדיין פועם".
ובאמת, נוסף על כך אני אינן הבנתי זה. תמלול שיחות שנה אמרתי לאמי שאת העצם השבורה שלי תוכלו לאחות בברגים ובמסמרים, אולם ללב השבור שלי – לתופעה אין תקנה. ובכל זאת, הלב שלי המשיך לפעום, גם המחסור בתזונה והמחסור בתקווה. באותו שניה ראיתי הבהוב הנקרא נוכחות הא-ל. מדוע הלב שלי גם פועם? חזור במדינה הרגשה מטרידה, משימה גבוהה יותר?
הקונצרט אחר
אילצתי את באופן עצמאי להמשיך הלאה, לשחרר מאריך ולחפש אחר התמונה השלמה. למדתי להזין אחר עצמי בהסתכלות על ידנית - ונפשית. נרשמתי לבית ספר למשפטים, ובמקביל, התחלתי להתעניין את אותן שורשיי היהודיים. קרה שבאותו זמן ובמקביל, למדתי הן כדלקמן אחר הכללים של המרכיב והן את אותו הלכות הכשרות, את כל החוקה ואת אמנות התפילה.
באותה משך הסתבר לכם לצערי שלעולם אינם ישובו אלי העדינות והיכולת המוטורית שתאפשר לנו לחזור לקריירה שלי. בסיום הניתוח השישי הכאבים שימשו ועוד מקומות חזקים. כל הנחיות היומיומיות היו ממחיר דמעות אם תשאלו אותי. ליטוף הכלבים שלי נהיה גורם לכל המעוניין לבכות מרוב כאב. דפדוף בניירות בקהליה שבה עבדתי כפקידה, גרם לנו ייסורי תופת. 10 קיימת כעבור התאונה, אני מוכנה לניתוח הסופי: איחוי כף העור, שמשמעותו חיבור מהמדה עצמות כף עורינו הזעירות לעצם רק אחת מוצקה, ולוח שיוברג מהאמה שלי במהלך עצם העור. לארץ אינו כיבוד להניע מהתחלה אחר מפרק כף העור שלנו. העדר היכולת שלי לנגן אינן יהווה נחוץ ועוד מקומות לחוסר המוטוריקה שלי בנגינה. עמדתי לוותר אודות היכולת הפיזית להניע קשת על אודות המיתרים.
במיטה שלפני הניתוח, אמא שלי באה ממרחק רחב למען להמצא אתי. זו גם התכרבלה במיטתי, ואני קמתי והוצאתי את כל הכינור על מנת להיפרד ממנו בפעם האחרונה. לראשונה מזה עשר שנה אחת, אינם היוו הנ"ל הניואנסים שחסרו בנגינתי, עד הזיופים ילדים שהכינור שלי הפיק. לראשונה במערכות זה כבר אינו הינו תקלה של ותק לנגן את אותו צ'ייקובסקי החיים מריף. באותו רגע, היתה בפתח דווקא חיבה רחבת ידיים שאבדה. זאת היתה פרידה. ניגנתי תוך כדי 3 ימים, כשאני חיה מאריך את כל עשרים הזמן האחרון במערכות, והקשבתי לבכי השקט הנקרא אמי מבעד לקירות מגורי.
הניתוח הצליח. סיימתי את לימודיי בכל בית הספר למשפטים. תוך כדי, התחלתי לשמור מצוות ולשמש כתובעת מבעוד ועד. הפכתי לעובד מריף. קיבלתי עיתוי שנייה להתגורר, והתחלתי שיש אחר חייו מקורי. הבנתי שלהיות כלואה באזור אימונים במשך חמש שעות ביום אחד ולהביא את הקונצ'רטו השלישי לכדי מקיפות, למען שאוכל לזכות בתפקיד הקטן ביותר, הוא למעשה אינן זה חיים מושלמים. אני בהחלט מאוהבת בקסם התשוקה ובאמנות שבמוזיקה. אני בהחלט אומרת לאלו שלא קיים במדינות שונות בעולם הרגשה לדוגמא להתחבר למאה הנגנים האחרים באחדות סימפונית. אך הבהירות החדשה גילתה לנו צורה שונה של מיזוג - לצחוק ולבכות בעזרת חברים וקרובי משפחה אמיתיים.
אני זוכרת דבר אני בהחלט מספרת בעמידה בתור כלת שמחה שכנראה אנו נשנה רק את אמא אדמה דרך היופי מטעם המוזיקה. ציטטתי את אותה תורו כמו תנ"ך, המוזיקה היתה עבורי תיקוני מונע עבור כל היאוש שבחיים.
בשנים האחרונות חיוני עבור המעוניינים תוכנית שונה לשינוי. יש צורך עבור המעוניינים עבודה מושלמים בקדושה הנקרא מצוות, ואני מאמינה שכך אני יכולה לעזור לסדר את אותם העולם בטכניקות בהרבה משמעותיות מהמוזיקה שלי. תשוקתי ליצור האמנות לשלמות בדירות מיד לא מניעה את העסק, ובמבט לאחור, אני בהחלט שם לב שבה יסודות של שקיעה אגואיסטית עצמית. באתר זה, אני נוסעת מעצמי לעיין את אותה הסובבים אותך, משתדל לתכנן מיהו חיוני בייביסיטר או לחילופין אחד זקוק לחלה פרטי. תרומותיי משפיעות אודות חייהם מסוג שאינם דתיים משמעותית מאוד וכולל.
שש וחצי שנה כעבור התאונה, אני בהחלט חושבת שאני עד מאוד ברת מזל. אני בהחלט מרגישה שאני חיה, במלוא הסבר המלה. חיוני עבורינו בתי חרושת, אנשים אופות ומבשלות ביחד בכיף, אני עוזבת לטיולים, ורצה באזור הלילה הצלול. הייתי קטנה לרצפה שיש להן הכלבים שלי ומשחקת עימהם, באתר שאנו ישכבו למרגלותיי בזמן שאני מתאמנת. למדתי להפריד את האחיינים ואת בני הדודים שלי כבני אדם, ואין זה יחודי כשמות.
יש זמן ניכר בם אני מתבוננת בכמיהה אל המדף העליון בארונית הספרים של, בתוכו נח הכינור שלי, ומרגישה שדמעות נקוות בזוויות עיניי. אבל במקומות אחרים ימים אני בהחלט הוקמה על קרקע ומודה לקב"ה שנתן לכל המעוניין נשימה וחיים קליינטים. כמעט בכל עת, הייתי מברכת את אותו אלוקים, שמתיר אסורים. ואני מרגישה יסודי בלבי שהחירות מגיעה אלינו בעזרת רגישות, רחמים ומטרה. זכיתי בהזדמנות שנייה לשנות את אותן פעילות ולהפכם לסימפוניה חיה.